מוג'י:  הריקוּת הזאת היא לא דבר שטחי. זהו המצב הנעלה ביותר. אך בתודעה (Consciousness), במיינד הטבעי, יש מן גירוד, ואני משתמש במונח: "הגרדת של המיינד". במיינד עולה מחשבה, ישנו מן גירוי, וישנה הרגשה שזה מצריך גירוד, אתה יודע, כמו מחשבה שמופיעה- משהו נוסף לפתור, או ליישב. אבל אני אומר: הישאר רק כריקוּת, ותחושת הגירוד תירגע. כשהגירוי הזה שם, קיים הפיתוי להתחיל ולגרד אותו, אך הגירוד רק עושה את זה יותר מדמם ונורא. אז רק הבחן בו לרגע, אך הישאר כפי שאתה, מפני שאתה לא יכול לתקן את הריקוּת הזאת. כל כך הרבה יצורים חיים משתוקקים להיות הריקוּת הזאת, לחזור לריקוּת הזאת, באופן מודע. כאשר אתה הולך לישון, אתה עוזב את כל הדאגות והעניינים הקשורים לעצמך ולחייך ואתה אוהב להיות בלי הדאגות הללו. כמה כסף אנו מוציאים על מיטה, על חדר שינה, בכדי לזכות בשינה הטובה ביותר על מנת שנוכל לשכוח הכול! וכשמתרחשת התעוררות יש רענון בהוויה, מפני שזה מניח בצד את כל הדאגות הללו. הריקוּת הזאת שאתה מדבר עליה כרגע, נראה כי היא מוסתרת על ידי הדאגות, ועל ידי המקומות בהם אתה שם את תשומת הלב שלך. וכשאתה שם את תשומת הלב שלך בדאגות, בפעילויות ובעניינים של חייך, למעשה אז אתה נהייה מבולבל. לפיכך, קצת מדיטציה או חקירה-עצמית מחזירה אותך לאימוּת הפנימי הזה, להכרה: כל מה שישנוֹ זה רק מֵעֵין ריקוּת, מעבר למושג "ריקוּת" אפילו.
אז האם אתה יכול לצאת מהריקוּת הזאת עכשיו?

ש:  לא מרצון. אני יודע שאני יכול. אף פעם לא ניסיתי להימלט...

מ:  בתוך הריקוּת, מה אתה? האם אתה בתוך הריקוּת כמו שאתה בתוך החדר הזה, או האם אתה הוא הריקוּת?
רְאֵה, אם אתה אומר שאתה בתוך משהו, אז זה כאילו שישנם שניים: יש את ההרגשה 'אני' וההרגשה 'אני בתוך משהו'. זו הנקודה אליה אני מכַוֵן, מפני שאם אתה מרגיש שאתה בתוך, אז הריקוּת הופכת למעֵין חוויה, ואתה נשאר כמי שחוֹוה, ויש בכך סוג של דואליות. ואז זה הופך את ההבנה של 'לעזוב את זה' לאפשרית, היא הופכת להרבה יותר חיה ואמיתית, לאפשרוּת. לכן אני שואל אותך: בתוך הריקוּת, מה אתה? איזו צורה אתה לובש בריקוּת? האם אתה בתוך זה, או שאתה הוא זה?

ש:  אני הוא זה.

מ:  אז אם אתה הוא זה, איך אתה יכול לצאת מזה?

ש:  משהו בא ומסתיר את זה. זבל.

מ:  אם אתה על כדור הארץ, אתה יכול להגיד: ענן מכסה את השמש. אך השמש לא יודעת מה זה להיות מכוסה. היא לא מכירה את התחושה 'אני מוסתרת'.

ש:  בסדר, אז חשוּב מיהו זה שרואה.

מ:  כן. כאשר אתה אומר שאתה מוסתר, זה כאילו שאתה מוסתר מעצמך. אני רק מביא אותך לידי כך שתוכל להסתכל על זה. למעשה זה מאד חשוב. זה רק באמצעות העלמת העין המעודנת הזאת, שהכאב הזה מתגנב פנימה, ההרגשה הזאת של נִפרדוּת, ההרגשה של פיצול בתוך עצמך. אך כשאתה באמת חוקר את זה, זה מתגלה כסוג של תעתוע. אתה הוא רק אתה. אתמול דיברנו על כך שהסכין יכולה לחתוך כל כך הרבה דברים, אך היא אינה יכולה לחתוך את עצמה מפני שהיא בעצמה עצמה. והעין יכולה לראות כל כך הרבה דברים, אך היא אינה יכולה לראות את עצמה מפני שהיא בעצמה עצמה. ומאזניים יכולים לשקול כל כך הרבה דברים, אבל לא יכולים לשקול את עצמם מפני שהם בעצמם עצמם. ואתה הוא עצמך, אתה לא יכול להבחין בעצמך. אתה רק יכול להחזיק באיזשהו רעיון על עצמך. אתה הוא האחדוּת הזאת, אתה מבין. אין בך שום פיצול. רק באמצעות התִפקוּד הזה של התחושה 'אני קיים' (I am), נראה שכאילו אתה הופך להיות משהו עם תכונות, משהו שאתה יכול להעריך, אך כל מה שאתה יכול לראות – אינו יכול להיות אתה.

ש:  גם ריקוּת?

מ:  ריקוּת היא רק רעיון ברגע הזה. מילה בתוך המיינד הטבעי, התודעה (Consciousness). אך זה מכַוֵן למשהו שלמעשה אתה מרגיש באופן אינטואיטיבי. באופן מסוים, זה כמו ריקוּת שמבחינה בריקוּת. או: מוּדעוּת מבחינה במוּדעוּת. לא באמת יש צורה שמבחינים בה בתוך זה. אין מילים שבאמת מספיקות על מנת להביע את זה. בנקודה זו, אתה אפילו מחוץ לגבולות השפה, והמילים מתישות את האנרגיה של עצמן מפני ששום מילה לא תספיק. רק ההכרה "אני קיים". אך מה שאני, אני לא יכול לומר. אתה לא יכול להגדיר מהו "אני קיים". האם יש איזושהי הפרעה?

ש:  כן, אני מרגיש לא בנוֹח...

מ:  אל תרגיש שזה לא אמור לקרוֹת. לפעמים אתה מרגיש: 'ובכן, אני אהיה בסדר רק אם...' היום הזכרנו דוגמא אחת: חבר התקשר "הלו, רציתי להגיד שלום, מה שלומך?" – "אני בסדר, ואתה?" –"למעשה אני עדיין בעבודה וזה היה יום מאד מתוח ויש לי עוד שעתיים להמשיך כאן, אבל זה לא משנה כי אני אהיה בבית ואעשה אמבטיה, והכול יהיה בסדר..." אמרתי "לא, לא, אל תיתן למיינד שלך להתל בך במשך שלוש שעות! למה להגיד 'וכאשר..'?". אנחנו כל הזמן עושים זאת: "כשהילדים יגדלו, אז אתחיל לחיות שוב, אקבל את החיים שלי בחזרה!", "אם רק הייתי יכולה לסדר את המשכנתא הזאת..." 'מתי' ו'אז', תמיד ההבטחה הזאת... היא גנב. אז אמרתי: "לא, ברגע זה 'אתה קיים'". ומייד התשובה שלו הייתה: "תודה". הוא היה צריך את זה רק בכדי להבחין שוב. זה היה מספיק, הויכוח פָסַק. אז לפעמים הבעבוּע הזה מתרחש. אם אתה לא מטפח אותו, אתה יכול להתעלם ממנו. זה כמו כשאתה מבשל מרק עדשים וקצף מבעבע מחוץ לסיר. אתה מכבה את האש - עדיין מבעבע החוצה. אך בסופו של דבר הכול יירגע מפני שהמקור, הדלק, נהייה מותש. אז הכיבוי הזה הוא רק ההכרה שלך: 'מה שמופיע, לא, זה לא אני.' ועדיין 'מבעבע,בעבע,בעבע,בעבע!' זה יאט. אבל אתה לא תחכה.

ש:  אני צריך שתזכיר לי.

מ:  לא, אתה לא צריך את זה. תהנה מזה. אתה לא צריך שום דבר. אתה נהנה שמזכירים לך. תודה.